שנה על גלגלים

איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את הדוושה

🛞🛞🛞🛞

בשבוע שעבר חזרתי לנהוג אחרי כמעט עשור. נדמה לי שאחרי שלוש נסיעות בינעירוניות רצופות הלוך חזור, לבד, אני יכולה סוף סוף לומר את זה בלי לעשות לעצמי נאחס. שלוש פעמים נסעתי, שלוש פעמים פספסתי את המחלף, שלוש פעמים חניתי רחוק מדי מחשש להסתבך. אבל עשיתי את זה. הגעתי למחוז חפצי בשלום, וחזרתי כדי לספר.

כשהייתי בצבא יצאתי תקופה קצרה עם מישהו, נקרא לו ג׳. ג׳ היה קצת יותר גדול ממני, וקצת יותר חייל גיבור ממני, והוא גר באחד היישובים מחוץ לירושלים. פעם הורדתי את ג׳ בטרמפיאדה בדרך ליישוב, ואבא שלו, שבדיוק היה בדרך הביתה, חיכה לו כדי לאסוף אותו משם. הייתי צריכה להסתובב איפשהו. היה שם קו הפרדה לבן. אבא של ג׳ אמר לי שלא אדאג, הוא יסמן לי מתי להסתובב. חציתי קו הפרדה לבן. המכונית שהגיעה מהצד השני סטתה ממני בבהלה. חציתי קו הפרדה לבן. 24 שעות אחר כך ג׳ נפרד ממני. לא ראיתי אותו מאז. חשבתי עליו מעט מאוד. גם על קו ההפרדה הלבן לא חשבתי. נזכרתי רק אחרי שנים. 

הנה רכבת

אחר כך עוד נהגתי, אבל ממש מעט. כל שריטה ברכב של ההורים, כל מראה ששפשפתי, היו כמו הוכחה לעצמי: זה לא בשבילך. את תעשי רק נזק. אז נהגתי, אבל חיפשתי תירוצים להפסיק. בהתחלה לא היה לי זמן בגלל הצבא. אחר כך הילדים נולדו, ופחדתי לנהוג כשהם איתי. מתי בעצם הם לא היו איתי. אחר כך עברנו לתל אביב, ליד הרכבת, והפסקתי לגמרי. 

היו תקופות שזה עבד לי לא רע. אנחנו גרים מרחק הליכה מתחנת רכבת ומסוף אוטובוסים גדול. אם כבר לא לנהוג, עדיף שזה יהיה בתל אביב. אני יודעת בעל פה את לוחות הזמנים של קו הרכבת סבידור-יצחק נבון, שורקת מתוך שינה את תחנות הקו האדום של הרכבת הקלה. כל השנים האלה סיפרתי לעצמי שתחבורה ציבורית זה קל, אקולוגי וזול. אני עדיין מאמינה בזה. אבל ידעתי שהסיפור הזה נכון רק חלקית. הוא נכון כשהקו מוצלח, כשהשירות סדיר. לפעמים, במדינת ישראל, לנסוע בתחבורה ציבורית זו גם חוויה של השפלה וטרטור. הקו לא מגיע. או שהוא מגיע וחולף על פנייך. או שהמסלול שלו מתכונן כמו זיג זג אינוספי עד היעד. 

מדי פעם הייתי נאחזת באנשים ידועים שעשו את זה למרות שאין להם רכב. שלומי שבן. דנה ספקטור. גדעון סער (להבדיל). הם היו האישוש שלי לזה שזה בסדר. שאפשר להיות אדם בעולם הזה גם בלי ווייז, רק  אפליקציות של מוביט וגט טקסי. 

כל השנים האלה, האי-נהיגה שכנה לי בבטן כמו גוש. בהתחלה לא דיברתי על זה כי חשבתי שזה יעבור. אחר כך לא דיברתי על זה כי התביישתי. לא רציתי שיחשבו שזה מונע ממני להגיע למקומות. הרגשתי שזה הופך אותי לקטנה, ללא ראויה. לעיתונאית בינונית. מדי פעם, כשלא היתה ברירה, הייתי מודה בזה בדרכים עקיפות. אני מעדיפה לא לנהוג לים המלח (מי מעדיף?), יהיה לי קשה להגיע לגולן. אבל לא לנהוג בכלל? לשום מקום? בזה לא הצלחתי להודות אפילו בפני עצמי. הגוש הלך וגדל. 

כשפרצה המלחמה, הרגשתי בפעם הראשונה שזה ממש מגביל אותי. קולגות נסעו הלוך חזור על כביש 232, לתוך הסכנה ובהמשך לתוך מראות ההרס וההרג. הרכבות לדרום הופסקו, התחבורה הציבורית צומצמה. מצאתי את עצמי מנותקת מהמקומות שהכי רציתי להגיע אליהם. זה לא שלא הגעתי בכלל: הייתי בים המלח כמעט בכל שבוע, יחד עם עמיתתי הצלמת נעמה גרינבאום. זה היה כמו מבצע צבאי: להגיע ברכבת לירושלים, משם רכבת קלה לגבעת התחמושת, ומשם עם נעמה באוטו הקטן (רציתי לכתוב ״המאזדה המקרטעת״ או ״הטויוטה החבוטה״, אבל אין לי מושג איזה רכב זה היה. עוד תוצר לוואי של היותי אדם לא נוהג [עדכון: נעמה מדווחת שזו היתה סיטרואן]). הגעתי לשדרות ברכבת לאשקלון ומשם באוטובוסים מפוקפקים. הגעתי לאופקים דרך באר שבע. הגעתי לבתי הספר של ילדי הצפון המפונים בטבריה באוטובוס שאוכלס ברובו המוחלט בחיילים עייפים. רציתי להגיע. לא רציתי שמשהו יגביל אותי. אבל ידעתי שאני מוגבלת. והגוש בבטן הלך וגדל. 

סבבה והכל, אבל איך מגיעים לכאן באוטובוס?

לפני שנה וקצת לקחתי הפסקה. חופשה ללא תשלום. הרגשתי שאני צריכה לזוז, ושאני לא מצליחה לעשות את זה תוך כדי ריצה במסלול העכברים של העבודה וההורות. ריצה ממש, לא מטאפורית. זה לא שיש דרך אחרת להספיק לעלות על הרכבת של 15:07 ביצחק נבון ולאסוף ילדים ב-16:15 בתל אביב. אלה היו חודשיים קצרים מדי, ועדיין איכשהו הספקתי לא מעט. ובעיקר, חזרתי ללמוד נהיגה. אצל מורָה עם קהל לקוחות מובחן מאוד: נשים עם רישיון שהפסיקו לנהוג. היה בזה משהו מנחם. לדעתי שיש כמוני מיליונים. בנות עשרים ושלושים וארבעים וחמישים. צרת רבות. חצי נחמה. 

כשחזרתי לשיעורים, ניסיתי לחשוב למה כל כך פחדתי מזה כל השנים. יש לי יותר מתשובה אחת. אבל, בעיקר, אני חושבת שזה הפחד לפגוע יותר מאשר הפחד להיפגע. משריטה של רכב אחר דרך תאונה קלה ועד, חלילה, הגרוע מכל. לפעמים אני חולמת בלילה שאני נוהגת על רכב בלי בלמים. אני אוהבת בלמים. אבל הנה משהו שלא הבנתי עד היום על נהיגה: הבלם יכול להיות מסוכן לא פחות מהגז. אולי זה נכון גם בחיים.

בשנה שעברה מאז  השיעורים הכרחתי את עצמי לנהוג. עדיין לא לבד. אבל התחלתי להתיידד עם הרעיון. בשבוע שעבר, נסעתי בפעם הראשונה לבד למבשרת, לשבעה של סבתא שלי. כל השנים האלה המרחק וחוסר הנגישות העיקו עליי נורא. הייתי נוסעת לשם באוטובוסים משונים, ריקים כמעט לגמרי. לקחתי ימי חופש מהעבודה ושחררתי את הבנות מבית הספר, כי אין אוטובוסים ממבשרת לתל אביב בשעות אחר הצהריים. נסיעה של שעה התארכה למבצע של יום שלם. והנה, רק אחרי מותה, העזתי לקצר לעצמי את המרחק. 

🛞🛞

בראשית היו האופניים. שבע שנים אנחנו בתל אביב. שש שנים אני אומרת לעצמי שחייבים אופניים. לפני חצי שנה זה קרה. קודם הילדים למדו לרכב. אחר כך אני. זה לא שלא ידעתי, אבל כמו הרבה דברים אחרים, לא העזתי לנסות. התחלתי לרכב הרבה בזכות אבישי, שקנה לי את האופניים בהפתעה. אבל חוץ מזה היתה התנועה הזאת, תנועת הנפש, שהתחילה בחל״ת ואני עוד רוכבת עליה מאז. התנועה של להעז קצת יותר, לפחד קצת פחות. אז אני מדוושת. לפעמים, כשהשביל רחב מספיק והשיפוע מישורי מספיק, אני אפילו מצליחה להרגיש לרגע את הדבר החמקמק הזה. אומרים שקוראים לזה אושר. 

אם הגעתם והגעתן עד לכאן - קודם כל תודה שאתם קוראים. ואם יש לכם מחשבות על בלמים, הילוכים ודרכים - אני תמיד שמחה לשמוע, ואפשר לפנות אליי דרך כל אחת מיותר מדי הרשתות החברתיות. וגם: יש לי ערוץ טלגרם, שאני מעלה בו לעתים תכופות יותר מחשבות קצרות יותר על דברים שקראתי או שמעתי וקצת מחשבות על החיים.