כי זה כל האדם

איך זה שאין חדש תחת השמש, ובכל זאת טוב לעיניים לראות את השמש?

(קהלת כפי שהסברתי לעצמי)

1/ מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ

זה הבוקר הראשון של אחרי החגים. אפשר לומר שזה גם בוקר ראשון של אחרי המלחמה. החטופים חזרו שלשום. אנחנו חזרנו מחופש קצר ומתוק בקפריסין. למישהי שאני מכירה נולדה תינוקת, והיא קראה לה שחר. שחר של יום חדש. 

זה שחר של יום חדש, ואני קמתי עם מועקה בחזה. אני מכירה את המועקה הזאת. היא מגיעה לבקר מדי פעם, כמו גוש שנתקע בביוב. מציפה את כל העלבונות הקטנים והחשבונות הפתוחים והרחמים העצמיים. והיא מעלה למעלה את המחשבה הטורדנית שחוזרת שוב ושוב: מה הטעם בכלל. מה הטעם. 

אתמול, אחרי שארגנו את התיקים לבית הספר, גללתי בטלפון ובת ה-7 ראתה את התמונות של החיבוקים והמשפחות המתאחדות, ודיברנו על זה שהמלחמה כנראה נגמרה, ואיזה יופי. היא אמרה ״נכון״, ואז חשבה קצת, ואז אמרה: ״אז מה המטרה שלנו עכשיו?״. מה באמת המטרה, שאלתי אותה. אולי לעבוד ולהרוויח הרבה כסף? היא הציעה. אולי לעשות מלא כיף? ואז היא משכה בכתפיים ואמרה: לא יודעת, כל אחד בוחר לעצמו את המטרה. המטרה שלי היא שתהיה לי וילה מלאה בפלמינגואים. וכשתשיגי את המטרה הזאת, מה תעשי אז, שאלתי אותה. אעבוד עוד כדי שתהיה לי גם בריכה מלאה בפלמינגואים. ואחר כך? אחר כך אני לא יודעת. אין לי עוד מטרה.

האם פלמינגואים חולמים על פרישה?

2/ כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא 

בכל שנה בשבת חול המועד, ודווקא בחג שבו מצווים לשמוח, חוזרים בבית הכנסת לקהלת. קהלת הזקן, שראה בחייו הכל ועייף מהכל. ממרחק הגיל והשנים והמעמד, אני מרגישה שקהלת הוא כנראה המשורר התנ״כי שמדבר מגרוני יותר מכל אחד אחר. קהלת חווה את החיים כמירוץ עכברים ללא תוחלת ותכלית. יום הולך ויום בא והנחלים הולכים אל הים והוא אף פע לא מלא. אף פעם לא. נדמה לי שהעבודה בחדשות הגבירה אצלי את הווליום של התחושה הזאת. יום רודף יום, כתבה רודפת כתבה. תמיד יש עיתונים למלא. תמיד יש עוד משהו שאפשר לעשות. ומתי בעצם אפשר כבר לעצור. ומה זה לעצור בכלל. מתי הרגע שבו נבין שאנחנו כבר לא תלמידים שמחכים לחופש הגדול, לא חיילים שמחכים לחמשוש. אלה החיים שלנו, איך לחיות אותם בלי לחכות שאמא תכתוב לנו פתק עם אישור להבריז.

איננו מלא, ואף על פי כן

3/ יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה חָדָשׁ הוּא  כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ

לפעמים אני נכנסת לאתר ארכיון המדינה או לאתר עיתונות יהודית היסטורית או שאני מתעכבת על עיתון ישן שנשאר בארגז של כלי הפסח. ונדמה לי שכל מה שקורה לנו כבר קרה, באיזושהי וריאציה. כל המלחמות וההסכמים והשבויים והשבים והקרעים והתככים. מה שנראה בזמן אמת כמו קו שבר, כמו לעולם לא עוד, כמו לראשונה בהיסטוריה, הוא רק פסיק בסיבוב הגדול של ההיסטוריה. ורק הכתב או הכתבת שחתומים על הידיעה כבר זקנים או כבר אינם. ומה יתרון לעמלם שעמלו תחת השמש.

מה עם זה באמת?

4/ וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ

לפעמים אפשר גם כך: שש בערב, כבר ברור שמהיום הזה כבר לא יצא עוד שום דבר. הים לא יתמלא, וזה בסדר. כלום לא חדש, וגם זה בסדר. ויש רק אור מתוק של טרום שקיעה. וילדים בגינה ושיעור פילאטיס וכביסה לקפל בבית. ומחר עוד יום כזה, שבו נשאל מה הטעם ונרגיש חיילים על הלוח המעגלי של ההיסטוריה. ובסופו עוד שעה של אור. והרי זו אותה השמש שתחתיה אין חדש. ואותו הים, שאף פעם לא מלא. ובכל זאת אפשר לראות בהם טוב.

אתמול בעבודה, כשחיכיתי למשהו שיקרה עם עוד כתבים וצלמים, ותחושת חוסר התוחלת והזמן שנשפך איימה לכלות אותי, ראיתי צלם טלוויזיה אחד מוציא מהמכונית שלו מכונת נספרסו קטנה ומתחיל להכין קפה לכולם. וחשבתי: אולי אפשר ככה. אולי ככה עושים את האור מתוק. להחליט שגם הרגע הזה ראוי. חשבתי לכתוב כאן על החטופים שחזרו ועל העיניים של גיא גלבוע דלל נפערות כשהוא אוכל את כדורי השוקולד שהוא כל כך אוהב אחרי שנתיים. ועל להעריך כל רגע וכל זה. אבל האמת היא שאני לא יודעת איך מתרגמים את התחושה הזאת אל החיים הקטנים והיומיומיים שלי. ואני מסופקת אם גם מי שהיה בסכנת חיים ונושע והחליט לאהוב כל רגע מצליח לשמור על עיניים פעורות בפליאה כל הזמן. ואולי כל החיים יישאר המתח בין קהלת של פרק א׳ לקהלת של פרק י״א.