קנטטה לקובבה

כל מה שצריך לדעת בחיים לומדים בהפסקת חצר בגן. אבל מה קורה אם הברזת מההפסקה?

הטקסט הזה נכתב במקור לטובת ליינאפ הסטוריטלינג (המומלץ!) של סיפור ירושלמי, בנושא ״הפסקת עשר״. אפשר לצפות בגרסה המצולמת שלו כאן:

לפני שנתחיל, אני רוצה שנעשה יישור קו: אני ממש גרועה בהפסקות. כל כך גרועה, שפעם אחת כמעט איבדתי את אהבת חיי בגלל הפסקה. אבל תיכף נגיע לזה. קודם כל אני רוצה שתבינו כמה אני גרועה בהפסקות.

גן ניצנים בלמטה של בנייני וולפסון, זה היה גן רב-גילאי, ורותי הגננת היתה לוקחת קבוצה של ילדי גן חובה ובזמן ההפסקה היתה מלמדת אותם לקרוא. ואני, הייתי רק בטרום חובה אבל כנראה שהניצוץ החנוני כבר היה שם, אז גם אותי צירפו לקבוצה שלמדה לקרוא במקום להכין קובבות מחול. 

לכייר (ככה קוראים לזה?) דווקא למדתי. אמא שלי ואני, גן ניצנים

ומה שיצא מזה הוא שבאמת ידעתי לקרוא בגיל ארבע וחצי. אבל הנה משהו שלא למדתי: לא למדתי להכין קובבות מחול. קובבה זה החיים האמיתיים. בחיים האמיתיים צריך להתפלש בחול, בחיים האמיתיים אין דין ואין דיין. וירון - שכבר בגן חובה - יכול להשתלט על הפינה של הקוביות הגדולות. ואם את רוצה את הקוביות הגדולות בעצמך, את צריכה ללמוד להיות כמו דנה הדו-פרצופית, שבבוקר כשמשחקים במשחקי קופסה היא בצד שלך אבל פתאום בהפסקת עשר היא היא עוברת למפלגה של ירון והם בונים מבצר כזה מקוביות ואת נשארת בחוץ. 

ומאז, הפסקה מבחינתי זה הזמן שבו עלולים לקרות דברים לא ידועים ומבהילים. כמו בשבועיים הראשונים של כיתה א׳, שלא ידעתי איפה השירותים, ולא היה לי נעים לשאול, עד שהפסקה אחת קרה מה שקרה והשאר היסטוריה של בגדים להחלפה.

ועד היום, כשאני חושבת על הפסקה אני חושבת על ריח של קלמנטינות בכיתה דחוסה מדי, ועל הזמן הלא מוגדר הזה, שבו אין מה לעשות חוץ מלעשות ביוטופ לפלסטלינה שהונחה על הסקה (מישהו זוכר?). בראש שלי, להפסקה יש טעם של טוסט קר מהתיק, ושל להסתכל על הבנות שמשחקות ״גומי״ ואף פעם לא להצטרף. כי מי לעזאזל יודע מה זה שלב שלוש בגומי, או שתיים, או אחת. או אף פעם לא לשחק בגומי, בכלל. 

עד היום, כשאני חושבת על הפסקה אני חושבת על ריח של קלמנטינות בכיתה דחוסה מדי, ועל הזמן הלא מוגדר הזה, שבו אין מה לעשות חוץ מלהסתכל על הבנות שמשחקות ״גומי״ ואף פעם לא להצטרף. כי מי לעזאזל יודע מה זה שלב שלוש בגומי, או שתיים, או אחת. או אף פעם לא לשחק בגומי, בכלל

בתיכון אפשר היה למצוא אותי בהפסקה בוועדת עיתון, מועצת תלמידות, רק לא הדבר הזה שעושות בהפסקה, נו, ללכת בחבורות לשירותים, וקצת אינטריגות, וקצת לרכל על המורה החדש לפיזיקה. קובבות, בקיצור.

מיד אחרי הצבא, נסעתי לשנה בניו-יורק, ללמוד במקום שהשם שלו מוכר כנראה רק במנהטן ובמטר המרובע של עמק-רפאים פינת רחוב בן זכאי - ישיבת הדר. אפשר לשאול הרבה שאלות על הבחירה לנסוע ללימודים ישר אחרי הצבא, ולא נגיד לדרום אמריקה כמו שהטבע התכוון. אבל זה חלק מהעניין,  לי שכבר הבנתם עם מי יש לכם עסק.

בקיצור, נסעתי ללמוד בבית מדרש, ללימודים מבוקר עד ערב. ומה שאתם צריכים לדעת הוא שכמה חודשים לפני הנסיעה ההיא התחלתי לצאת עם מישהו, נקרא לו בשביל הסיפור א׳, וידעתי שיש לי את הטיסה, ומה שחשבתי שיקרה הוא שעד אז ניפרד, אבל יצא שלא נפרדנו, אז חשבתי שרק ניקח הפסקה, שזה כמו להיפרד רק בלי להצטרך להגיד את זה בצורה מפורשת, ויצא שהמשכנו להיות חברים, בלונג-דיסטנס שכלל שיחות ״וייבר״ (זה היה מזמן, עוד לא המציאו את הזום) ומכתבים. מה יהיה כשאחזור? עם זה, חשבתי לעצמי, נתמודד אחר כך. 

תלמידת חכמים, אילוסטרציה

כשהייתי שם היה לי הרגל: בהפסקת הבוקר הייתי יוצאת החוצה. כדי לא לשבור את השיניים באנגלית ולא לעשות קובבות. במקום זה יצאתי לנשום קצת את העיר, ולפעמים גם לקנות קפה יקר מדי ב״סטארבקס״. 

יום אחד בזמן ההפסקה, יצאתי החוצה כהרגלי ובפינת הרחובות 93 ואמסטרדם חיכה לי א׳. 

א׳, בשר ודם. הוא החליט לעשות לי הפתעה והגיע בשושו מוחלט. הוא עמד שם באמצע הרחוב, כבר עם הכוס קפה מסטארבקס שהוא קנה במיוחד בשבילי. ואני הסתכלתי עליו, ולקח לי רגע להבין מה אני רואה, והתחלתי לצחוק, ואז לבכות, ואז לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לו: טוב, ההפסקה שלי נגמרת. אני צריכה לחזור. החברותא שלי מחכה. 

א׳ הסתכל עליי, לא מאמין למה שהוא שומע. אתם מבינים - הוא נחת הרגע מטיסה של איזה עשרים שעות, עם קונקשן מסריח באמצע כדי לחסוך עוד כמה דולרים. וככה, מרוט וחבוט, הוא הגיע כל הדרך כדי לעשות לי הפתעה בדיוק ברגע שבו הוא ידע שאני אמורה לצאת החוצה. 

בשלב הזה, בראש שלי כבר הבנתי שעשיתי טעות, אבל בלב חשבתי: ההפסקה שלי נגמרת. אני הולכת לאחר. מה האידיוט הזה עושה כאן. למה נראה לו שהוא פשוט יכול לבוא ולפרק לי ככה את הלו״ז בלי להודיע מראש. 

בשלב הזה, בראש שלי כבר הבנתי שעשיתי טעות, אבל בלב חשבתי: ההפסקה שלי נגמרת. אני הולכת לאחר. מה האידיוט הזה עושה כאן. למה נראה לו שהוא פשוט יכול לבוא ולפרק לי ככה את הלו״ז בלי להודיע מראש. 

ואז, כמו בסרטים, נשמתי עמוק והחלטתי לברוח איתו ליום של הרפתקאות בסנטרל פארק. 

סתם.

ֿ

ואז פשוט חזרתי לבית המדרש עד סוף היום. מדי פעם היו לי הבלחות כאלה, של להיזכר באפשרות השנייה שמחכה לי מחוץ לדלת. המשכתי עם מסכת בבא קמא, וחוץ מזה לא חשבתי על כלום. 

בשלושת הימים הבאים, א׳ ואני הלכנו זה לצד זה, ברחובות הקרים של העיר הכי נהדרת בעולם (כמו שאומר לין מנואל מירנדה שליט״א), ניסינו להתעלם ממה שקרה, להתנהג כאילו הכל בסדר. אבל שום דבר לא היה בסדר. אני זוכרת אותו מדבר אליי, ואת עצמי, לא ממש שומעת. הוא היה קרוב, אבל בראש שלי הוא עוד היה רחוק ממני. עדיין בלונג-דיסטאנסט. אני כעסתי על עצמי, וגם עליו. והוא כעס עליי, וגם על עצמו. ורגע לפני שהוא היה צריך לנסוע, כל הזמן הזה הוא ניסה להבין אם טעם להמשיך להיות בקשר. אני אמרתי שכן, אבל בלב שוב חשבתי לעצמי: אני צריכה לחזור לשיעור. אין לי זמן לחשוב על זה עכשיו. 

מראה מעל הגשר, 2012 בקירוב

13 שנה קדימה, א׳ ואני נשואים. יש לנו שלושה ילדים. הוא הגיע שוב  - הפעם בלי הפתעות - והפעם היה לנו זמן, פנאי אמיתי. ובפעם הזאת, לאט לאט, משהו התחיל להתקלף. שנה בדיוק אחרי ההפתעה הכי גרועה בעולם, עמדנו מתחת לחופה.

הסיפור הזה הפך מזמן לאנקדוטה שאנחנו מספרים לחברים חדשים, אחד מהסיפורים שוברי הקרח האלה שיש לכל זוג. 

אבל רק עכשיו, לכבוד הערב הזה, יצא לי לחשוב על הסיפור הזה באמת. ופתאום הבנתי איך הפחד הנושן שלי מלקחת הפסקה כמעט עלה לי בזוגיות. 

בתקופה האחרונה אני מרגישה שמשהו קצת זז אצלי. אולי אלה הילדים שמתחילים לגדול, אולי זה הגיל, אולי אלה החיים במדינה המשוגעת הזאת, שבה אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה. אבל פתאום אני מרגישה שאני צריכה להשלים איזה פער מגיל חמש, וללמוד מחדש איך עושים כמו שצריך את הדבר הזה, שנקרא הפסקה. הפסקה אמיתית. כזו שבה אפשר לשחק בגומי ולהיפסל, ולהתלכלך בחול, ואולי - ובבקשה, אל תספרו לרותי הגננת  - אפילו להבריז לרגע אחד קצר משיעור, כדי ללכת בעקבות האהבה. 

אם הגעתם והגעתן עד לכאן - קודם כל תודה שאתם קוראים. ואם יש לכם מחשבות על הפסקות, או על הפתעות מוגזמות, או על הקפה של סטארבקס - אני תמיד שמחה לשמוע, ואפשר לפנות אליי דרך תיבת ההודעות או בכל אחת מיותר מדי הרשתות החברתיות. וגם: יש לי ערוץ טלגרם, שאני מעלה בו לעתים תכופות יותר מחשבות קצרות יותר על דברים שקראתי או שמעתי וקצת מחשבות על החיים.