להתפלש בחיים

ובזיעה של יולי אוגוסט

אני כותבת את המילים האלה מבית ריק ושקט, שקט כמו שהוא לא היה מעולם בחודש האחרון. שקט כמו שהוא כמעט אף-פעם לא אחרי השעה ארבע אחר הצהריים. הילדים אצל סבא וסבתא לכבוד הימים האחרונים של אוגוסט והבית ריק לתפארת. אני כמעט לא יודעת מה לעשות עם ההרגשה הזאת. יש לי עבודה, ברור, תמיד יש עבודה. אבל זה בדיוק העניין. הריק הזה היה אמור לפנות לי את כל הזמן שבעולם לרשימת המטלות, ובמקום זה אני יושבת ומהרהרת באותו הריק עצמו. ודווקא אתמול, בין הצגת ילדים (מישהו צריך לדבר פעם על השקר הזה, שמורכב מ-99% רגשות אשם הוריים, ועל ההצגה המעניינת באמת שמתרחשת במקביל לבמה: המריבה בין סבתא-אז-מה-אם-איחרתי-ברבע-שעה לאמא-אז-מה-אם-קנית-כרטיס-כבר-התיישבתי-לך- במקום) לגינה לשיעמום שמוביל ילדים לטפס עלייך במהלך שיחת זום, עשיתי את הדבר המתקרא ״עבודה״, במובן הכמית של המילה, בהצלחה לא מועטה. 

אוגוסט, אילוסטרציה שהיתה באמת

אצל ההורה העובדת, אוגוסט הוא כמו שאר החודשים על ווליום חזק יותר. חזק כמו עוד פרק של דרדסים בטלוויזיה שהשלט שלה נעלם באורח פלא. החיכוך בין החיים, כלומר הילדים, לבין העבודה, כלומר השעות שצריכות לעבור עם עיניים על המחשב, מגיע לרמת שיא, עוד רגע יעלו ממנו ניצוצות. 

רוב הזמן אני מרגישה שהכל עולה על גדותיו, ואני מתכננת את נתיב הבריחה. מתכננת את הטיול לקיץ הבא. חולמת על לימודים בחו״ל. חולמת להקטין משרה. חולמת על פרישה. חולמת על חיים שבהם העבודה תהיה עבודה והחיים יהיו חיים. ששום דבר לא יתערבב. אני חולמת על ערב של פיצה בחורשה בלי טלפון רוטט בכיס, מדמיינת את עצמי בספרייה, שקועה במחקר (על מה? ולשם מה? לא יודעת) בלי רעש העולם. מסתכלת בערגה על נשים צעירות שיושבות בבר יין בשש בערב. מקנאה בקשישות שיוצאות מהבריכה והולכות לשתות קפה עם הפרלמנט.

בלי רעש העולם. אוגוסט, אילוסטרציה שהיתה באמת

ועכשיו הבית ריק, ואין חיכוך. ואני קמה כל רבע שעה לסיבוב בבית, מרימה גרב נשכח ומפעילה מכונה ופותחת וסוגרת איזה ארון. הזמן נוזל בקצב אחר. תחושה משונה. 

נתקלתי אתמול בחילופי דברים בפייסבוק בין רביטל ויטלזון ויהודה גזבר, שאפשר לתמצת בערך כך: רביטל הבטיחה להורים הצעירים שעוד רגע זה נגמר, עוד רגע הילדים יגדלו ויתעוררו מאוחר ויוציאו את עצמם לבד לים, וכולם יגיעו אל הארץ המובטחת שהיא אחר קפה קר ומחשב בלי הפסקה. ויהודה ענה, שהוא לא רוצה לחכות. שככה, עם החיתולים והלכלוך והטיולים והמילואים והעבודה - זה החיים. לזה מחכים.

בסרט התיעודי עליו, דויד גרוסמן מספר שהוא הרגיש צריך להחליף מצעים לבנו הקטן שהקיא במיטה ושמח בלבו, שעכשיו הוא מרגיש את החיים. הנה, זה החיים. 

והאמת, שאני מזדהה עם זה מאוד. את מלאות החיים שכופה ההורות. שכופה ההליכה בשמש עם עגלה ושלושה ילדים, לקנות ארטיק, והארטיק נופל, ולנחם ולנגב - אלה החיים. כשצועדים ומנגבים ומנחמים לא חושבים על משמעות החיים. לא מרגישים את היעדרה. פשוט חיים. והרי זה לא משום שהם ילדים. זה משום שהם אנשים. אבל בניגוד לקשרים אנושיים אחרים, שאפשר למסמס ולהזניח ולשמור על אש קטנה, ילדים קטנים תובעים את מלוא הקשב. את מלוא ההתפלשות. 

ואני אוהבת להתפלש. גם את מה שקשה בזה אני אוהבת. אולי דווקא בגלל מה שקשה. אולי כי בלי מה שקשה, יתמלא הכל בריק הגדול כמו הריק שממלא עכשיו את הבית.

העניין עם אוגוסט, ועם עבודה-הורות בכלל, הוא לא הקושי במובן המעייף של המילה. עם זה מתמודדים. העניין הוא הקשב. אני משחקת טאקי ומדברת בטלפון - זה מתכון מצוין להפסיד אגב, כי את מנועה מלומר שקלף אחרון בידך - אני יושבת בקולנוע וסופרת את ההודעות הנכנסות עם כל רטט של הטלפון. הזמן לא נוזל, הוא מדלג בין רגע קשב למשנהו. ובין לבין - חור שחור של חוסר קשב ומוח טרוד. זה בדיוק ההיפך מהתפלשות. לחיות ככה לחיות את החיים בשני יקומים במקביל. ובעצם לא לחיות בכלל.