אוצר סמוי של פנאי

מתי כבר יהיה לי זמן לקרקרים ודג מלוח

אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ

זְמַן לַכֹּל. 

(יהודה עמיחי)

באינטרנט אומרים שגברים חושבים כל יום על האימפריה הרומית. אני חושבת כל יום על הזמן. אולי נכון יותר לומר שאני חושבת כל יום על הפנאי. אולי נכון יותר: על החירות. אבל תסלחו לי, אני לא רוצה לדבר על הזמן או על החירות. אני רוצה לדבר על סבתא שלי. 

סבתא שלי, אבישג, הלכה ללמוד רפואה כשלא היה מקובל להיות אישה שלומדת רפואה, והתמחתה בהרדמה כשלא היה מקובל להיות אישה בחדר ניתוח. וגידלה דורות של תלמידים בתחום הרדמת הילדים כשזה היה תחום חלוצי לגמרי. היו לה חמישה ילדים וגם היתה לה מחויבות עמוקה למקצוע, או אולי צריך לומר: היתה לה מחויבות עמוקה לעשות את הדבר הנכון בדרך הכי נכונה. יש הבדל בין השניים: מחויבות למקצוע זו מחויבות למה שקורה בין תשע לחמש, או מתי שלא נמצאים בעבודה. אצלה זו היתה דרך לחיות את החיים. בכל דבר שעשתה.

מסבא רבא שלי, אבא שלה, נשאר לנו בלקסיקון המשפחתי המשפט: ״אגיד לך את הנכון״. שזה משהו כמו: בוא, תן לי להסביר לך. סבתא שלי לא רצתה רק לומר את הנכון (והיא אמרה, בטון נחרץ כמו הדעות שהיו לה). היא רצתה לעשות את הנכון. 

להגיד את הנכון. סבתא.

בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק

בין האנשים שדיברו בשלושים של סבתא שלי היה רופא שעלה לארץ בסוף שנות ה-80 ונקלט ב״הדסה״. הוא עשה הרבה מאוד דברים מאז אבל מה שהוא זכר ממנה, חוץ מהרפואה ומהדרך שלה להסביר דברים, היה ערב שירי ירושלים שסבתא וסבא שלי אירחו אצלם בסלון בגבעת מרדכי. זה בכלל לא סיפור על רופאים. זה סיפור על איש צעיר שהגיע מארץ אחרת, והוזמן לערב שירה בסלון. ומרגע שערב השירה הזה הוזכר בפעם הראשונה, כמעט כל אחד מהדוברים שעלו זכר ממנו משהו. את השירים שהוקרנו בשקופיות על הקיר. את הכיבוד. 

הנה כי כן: מה שנותר מכל הימים הדומים זה לזה הוא ערב שירה. מפגש חברתי. אפשר כמעט להריח את הקרקרים והדג מלוח והעגבניות שרי החתוכות כמו פרח כי אייטיז, בכל זאת. זה היה סבא שלי, מן הסתם, שהכין את הסלט טונה והסלט ביצים וסידר את הכסאות וטאטא. ומתי היא הגיעה? מתי היא יצאה מהעבודה באותו היום? מתי היא פשטה את בגדי חדר הניתוח ולבשה את הבגדים של הפנאי? וחשבתי, כי בסוף אנחנו חושבים רק על עצמנו: מתי אני לובשת את הבגדים של הפנאי? מה זה פנאי בכלל, בעידן הווטסאפ המאוחר. 

אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן.

אתמול עשיתי משהו שהבטחתי כבר מזמן ונשארתי עם הבת האמצעית בבית. פיניתי את הלו״ז מרוב הפגישות, קבעתי שיחות טלפון רק בבוקר מוקדם ושוב אחר הצהריים, ובעשר בבוקר יצאנו לשעתיים בבית קפה ובפארק. בגינה היא ציירה בצבעי עיפרון בזמן שאני דיברתי עם המערכת ועניתי להודעות. ראיתי את הבת שלי משילה מעצמה את תסכולי בית הספר ומריבות האחים ופשוט שוקעת בתוך הציור. וכל הזמן הזה חשבתי, בהעלאת גירה אינסופית, על הרגעים האלה, שלא יחזרו. ואיך בסוף מה שאני עושה בהם הוא לעבוד. כל החיים אני כמהה לרגעים האלה, של הביחד האמהי. לרגעים של פנאי ושל חירות. ובסוף אני חושבת על הכתבה שאכתוב כשנחזור הביתה. ואולי גם אמא שלי היתה טרודה באותן המחשבות בדיוק בזמן שהיא לקחה אותנו לסרט ולשעת סיפור בספרייה? אולי ככה זה וזהו? 

וְלִשְׂנֹא וְלִסְלֹחַ וְלִזְכֹּר וְלִשְׁכֹּחַ

כבר כתבתי, יותר מפעם אחת, שמערכת היחסים הכי סבוכה ויצרית שלי היא עם העבודה. אני עיתונאית כל כך הרבה שנים שקשה לי כבר לומר האם זה בגלל המקצוע המסוים הזה, או פשוט עם - איך לקרוא לזה? - המתח בין עבודה באשר היא והחיים באשר הם. לא יודעת. 

אני כן יודעת שבשביל לעשות עיתונות (אני בכוונה אומרת עיתונות, ולא לעבוד בתקשורת. עוד נעמוד על ההבדל הזה בהזדמנות) צריך איזו מידה של דריכות. נכונות לשחר לטרף. העולם מציף אותך בגירויים אינסופיים. תמיד יש מישהו שרוצה משהו, מישהו שצריך משהו. תמיד יש הצעות וכיוונים למחשבה. וצריך כל הזמן להיות על המשמר. לסנן מה שצריך לסנן ולהסתער על מה שצריך להסתער. זה מעייף וזה שוחק וזה משפיע על הנפש, ובשביל לצלוח את זה בלי להישרף צריך להאמין שזה מספיק חשוב. וצריך להאמין שאת, ודווקא את, היא מי שצריכה להיות בעמדה הזאת, שמחליטה מה חשוב ומה לא. בקיצור, צריך מידה של חשיבות עצמית. צריך להיות מסוגלים לומר: אגיד לך את הנכון. 

ואני, אני מתמלאת בתחושה הזאת מדי פעם. יש לי אגו, ברור. ברור. ויש גם הרבה סיפוק שלא קשור בדיוק באגו, ברגעים יפים (ונדירים) שבהם העיתונות מזמנת מפגש אנושי בלתי אמצעי, ואת התחושה הזאת שאת העיניים והאוזניים של דבר שקורה בעולם. אבל בין לבין אני גם מתרוקנת די מהר, ומה שנותר לי הוא התשוקה הזאת, לשמוט הכל. להתמסר לשעתיים עם הילדה בפארק ובבית הקפה. להתמסר ל״צלילי המוזיקה״ ביום שישי. לחתוך עגבניות (לא בצורת פרח. טוטו, אנחנו כבר לא באייטיז אני מור). לארח ערב שירה בסלון. צדק יהודה עמיחי: לקהלת לא היה זמן לכל, הוא לא צדק כשאמר כך. אבל אולי, אולי, כשקהלת מדבר על עת לכל חפץ זה לא תיאור מצב אלא בסך הכל משאלת לב.

אם הגעתם והגעתן עד לכאן - קודם כל תודה שאתם קוראים. ואם יש לכם מחשבות על פנאי, עבודה או יום ירושלים - אני תמיד שמחה לשמוע, ואפשר לפנות אליי דרך כל אחת מיותר מדי הרשתות החברתיות. וגם: יש לי ערוץ טלגרם, שאני מעלה בו לעתים תכופות יותר מחשבות קצרות יותר על דברים שקראתי או שמעתי וקצת מחשבות על החיים.