ובכן מה

משהו על הזמן (עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה)

במוצאי יום כיפור חזרתי הביתה מהתפילה, ופתאום - אולי זה השקט, אולי היעדר המסכים, אולי המשב הזהיר של רוח סתיו - עלה בי העצב החמקמק הזה, על הזמן שחולף.

רוב הזמן לא מרגישים את הימים שהופכים לשבועות וחודשים. למי יש זמן לזה. רוב הזמן הוא ימים של עמל ורעש והסחת דעת אינסופית. ששת ימי הבריאה.  

ויהי ערב ויהי בוקר, יום מי יודע כמה

בששת ימי הבריאה קמנו מהשעון המעורר והכנו סנדוויצ׳ים ופיזרנו בגן ובבית הספר ונסענו ברכבת וענינו לוואטסאפים ומיהרנו לאסוף מהגן ומבית הספר ולקחנו לחוגים והחזרנו מהחוגים והזענו, כמה שהזענו.

ובסוף היום שכחנו כבר איפה היינו בהתחלה ומה עשינו, שלא לדבר על מה עשינו אתמול או לפני שבוע. כל מה שנותר לנו מהיום הזה ומהימים שלפניו הוא בלילה דחוסה ומבולגנת עם דבר אחד שלא משתנה אף פעם: ויהי ערב ויהי בוקר. 

בחגים לזמן יש איזו איכות אחרת, כאילו שכל יום נושא איתו את משקל כל החגים שכבר היו. כאילו שהזמן סמיך יותר. בחגים אני הולכת ברחוב ואני זוכרת איפה הייתי לפני שנה ולפני שנתיים, מה לבשתי ומה לבשו הילדים, באיזה בית כנסת התפללתי (או לא) ובאיזו גינה העברנו את אחר הצהריים והאם עברנו אצל סבא וסבתא בדרך לירושלים.

ומצד שני: הזמן של החגים עובר כל כך מהר. כאילו כל החגים של השנים הקודמות מתכווצים לתוך היום הזה, כהרף עין של חיים שלמים. כמו לרוץ על התמונות בטלפון, וכל תמונות הטרום-חג החגיגיות והחברים שהיו ועזבו והקשרים שהתרופפו - הכל רץ כהרף עין.  מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה.

החגים הם גם הזמן שבו מתחילה הספירה שלי של החיים בתל אביב. עברנו בסוף אוגוסט, חסרי אוריינטציה, לדירה שבקושי הכרנו ולסביבה שלא הכרנו בכלל. בחגים התחלנו להוציא את הראש מהקונכיה. ביום הכיפורים הראשון שלנו בעיר, כשיצאנו לבית הכנסת, ראינו בקצה הרחוב משטרות ואמבולנסים. יותר מאוחר למדנו שזה היה הילד איתי מרגי ז״ל, שנדרס על אופניים בגלל נהג שנסע בפראות. איתי היה אז בן שמונה. היום הוא היה יכול להיות בן 15. אני לא יודעת למה, אבל מכל הדברים הרעים שקרו מאז, מכל האסונות והשמות, זה אחד הדברים שנצרבו והוחתמו בי לתמיד. 

כלפני שנתיים, רק יותר קרובה שעת מותנו. לאה גולדברג. כמובן

בחגים, בדרך כלל בראש השנה, אני גם חוזרת לירושלים. זו נקודת הייחוס שלי לבחון השתנה בה ובעיקר (כמו ששאול כתב השבוע בטור יפהפה), מה השתנה בי. בשבת האחרונה שלנו כתושבי ירושלים, בסוף אוגוסט, הלכנו לפארק סן סימון להיפרד מכמה חברים מהשכונה, ומצאנו את עצמנו במסיבת פרידה קולקטיבית. ארבעה זוגות עברו לצור הדסה. עוד משפחה עברה לגוש עציון. אנחנו, בצעד שנראה מטורף ונוגד כל היגיון, עברנו לתל אביב. 

ושוב, התעתוע של הזמן: השנה הראשונה בתל אביב זכורה לי כמו יום אחד ארוך. כמו בחוויה חוץ גופית, אני רואה את עצמי מבחוץ: צועדת חצי קילומטר עם הזבל ביד כי לא מצאתי פח זבל (צריך היה להסתכל שמאלה ולא ימינה), מחכה מחוץ לבניין של ״הארץ״ לראיון עבודה (הקדמתי בשעתיים), שמה את הגדולה בגן (ומרגישה כל כך זרה), מחפשת בתי קפה כשרים כמו ניצול שנאחז בשברי הספינה של חייו הקודמים. אני זוכרת ששאלו אותי בראיון העבודה ההוא מה אני אוהבת לעשות בשעות הפנאי, ועניתי: להיות עם הילדות שלי בגינה. ולא אמרתי פודקאסטים ולא אמרתי לכתוב ולא אמרתי לקרוא. עד כדי כך הצלחתי לשכוח מי אני. כאילו שהמעבר היה קו שבר שניתק אותי מחיי הקודמים.

נתקלתי לאחרונה בפרק מתוך סדרת רשת של הקולנוען מקס ג׳וזף:

כל פרק בסדרה המרהיבה הזאת עוסק באיזושהי זווית של המושג אושר, וכאן הוא מדבר על דיכאון ואיך מתגברים עליו. החדשות הרעות: עד היום האנושות עשתה את זה לא כל כך בהצלחה. החדשות המעניינות: יכול להיות שיש דרך חדשה לעשות את זה, והיא קשורה בזיכרונות. בלי להיכנס יותר מדי למדע שמאחורי השיטה, הנקודה היא כזאת: מה שאנחנו מרגישים בהווה מושפע מהזיכרונות שלנו בעבר. ולכן, אם רק נגרום לעצמנו להיזכר ברגעים של שמחה ומלאות, המוח שלנו יזכה לאפקט דומה לזה של נוגדי הדיכאון למיניהם.

כשחושבים על זה רגע, יש בזה משהו מאוד אינטואיטיבי. הזיכרונות שלנו הם מה שאנחנו יודעים על עצמנו. הם המפה הסודית שאיתה אנחנו מתנהלים בעולם הזה, הם השליפים שבעזרתם אנחנו יכולים לשער איך נתנהל בעתיד. כלומר, זה לא בדיוק הזיכרון עצמו (מה זה בעצם, ״הזיכרון עצמו״?), אלא הסיפור שאנחנו מספרים עליו. סיפרתי עכשיו סיפור אחד על המעבר לתל אביב. סיפור של דיסאוריינטציה ובלבול ופסיביות איומה. ומה אם הזיכרון הזה יהפוך לסיפור אחר, של החלטה ופעולה? לא יודעת. אולי זאת המשימה שלי לשנה הקרובה. עד יום הכיפורים הבא.

אם הגעתם והגעתן עד לכאן - קודם כל תודה שאתם קוראים. ואם יש לכם מחשבות על הזמן החולף, או על הזיכרון או על מעברים - אני תמיד שמחה לשמוע, ואפשר לפנות אליי דרך תיבת ההודעות או בכל אחת מיותר מדי הרשתות החברתיות. וגם: יש לי ערוץ טלגרם, שאני מעלה בו לעתים תכופות יותר מחשבות קצרות יותר על דברים שקראתי או שמעתי וקצת מחשבות על החיים.